החלטה בתיק ע"א 8706/12 - א'

השופטת ע' ארבל:

           בפנינו ערעור נוסף הנוגע להפעלת דוכנים בטיילת באילת. הפעם מופנה הערעור אל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ד' אבניאלי) מיום 10.10.12 במסגרתו התקבלה תביעתם של המשיבים לפנות את המערערים משטח הטיילת באילת.

רקע והליכים

1.        בשנת 2003 הוגשה על ידי מדינת ישראל תביעה בה התבקש סעד הצהרתי לפיו הסכמים שנחתמו בין עיריית אילת לבין שתי קבוצות של רוכלים להפעלת דוכנים במרכז הטיילת הצפונית של אילת הם בלתי חוקיים ובטלים. ביום 14.2.10 נעתר בית המשפט המחוזי בבאר שבע לתביעה. נקבע כי ההסכמים בין העירייה לבין 59 רוכלים המתירים להם להפעיל דוכנים בטיילת הינם בטלים, בהיותם נוגדים את הוראות התב"ע, הוראות חוק התכנון והבניה, דיני רישוי עסקים והסדר הציבורי. כן בוטלו ההסכמים מהטעם שתוקפם פג בעבור 5 שנים ממועד כריתתם. הסכמי פשרה שנכרתו עם אחת מקבוצות הרוכלים הוכרזו כבטלים אף הם מאחר שנחתמו בחוסר סמכות ובניגוד לחיקוקים ודינים שונים. מעבר לסעד ההצהרתי קבע בית המשפט כי פעילותם של הרוכלים בטיילת הצפונית תופסק, והעירייה וגורמי האכיפה ידאגו לפינויים בתוך 6 חודשים מיום מתן פסק הדין.

2.        על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 1546/11 בן גור נ' מנהל מקרקעי ישראל (8.9.11) (להלן: עניין בן גור)). בית המשפט (מפי כב' השופטת (כתוארה אז) נאור ובהסכמת כב' השופטים ג'ובראן והנדל) קבע כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, הן העובדתיות והן המשפטיות, מקובלות עליו, ואישר את הסעדים ההצהרתיים שניתנו. עם זאת, נקבע כי לא היה מקום ליתן את סעד הפינוי מאחר שעלה רק בסיכומיה של המדינה ולא צוין בכתב התביעה. עם זאת הדגיש בית המשפט כי:

"לכאורה הסעד של פינוי מתחייב מן ההצהרה שניתנה, אותה אנו מאשרים כאמור. גם את פסק דיננו זה אין לפרש אחרת. פסק דיננו זה איננו בגדר היתר למערערים להמשיך בפעולות הרוכלות בטיילת. משהוחלט כי המערערים עוסקים ברוכלות בטיילת שלא כדין, לכאורה מתבקש שיעזבו את המקום, גם בלי צורך בצווים של בית המשפט" (עניין בן גור, פסקה 7).

           הוחלט, אם כן, על קבלת הערעור באופן חלקי ועל השבת הדיון לבית המשפט המחוזי להמשך דיון לאחר תיקון כתבי הטענות בסוגיית הפינוי. בית המשפט התבקש ליתן להליך זה עדיפות.

ההליך המשלים

3.        בעקבות פסק דינו של בית משפט זה התנהל ההליך המשלים בפני בית המשפט המחוזי. ביום 10.10.12 ניתן פסק הדין בו הורה בית המשפט על סילוק ידם של המערערים משטח הטיילת הצפונית, והסמכת המדינה לפנות את המקרקעין ואת המיטלטלין במקום אם לא יעשו זאת המערערים בעצמם תוך 60 יום מיום מתן פסק הדין.

4.        בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים כי למדינה אין מעמד בתביעה מאחר שהיא אינה הבעלים ואינה המחזיקה של המקרקעין. נקבע כי המדינה זכאית להגיש תביעתה בהיותה מופקדת על אכיפת החוק. כן נקבע כי העירייה אף היא תומכת בתביעת המדינה. לבסוף צויין כי היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך כמייצג האינטרס הציבורי על מנת להסיר ספק בעניין מעמדה של המדינה בתביעה.

5.        בית המשפט אף דחה את טענת המערערים בעניין היותם ברי רשות במקרקעין. נקבע כי גם אם יאמר כי המערערים הוזמנו על ידי ראש העיר הקודם של אילת לרכול בטיילת, מעולם לא היתה כוונה להעניק להם רשות בלתי הדירה במקרקעין בטיילת, שכן רישיון רוכלות מעצם טיבו וטבעו הינו רישיון זמני הניתן לתקופה מוגבלת מראש בהתאם לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים). כן הודגש כי עם סיום הרישיון שלא ניתן בתמורה צפוי בר הרשות לדרישת פינוי וזאת ללא כל תנאי או פיצוי מוקדם. אמנם נקבע כי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) אכן נתן הסכמתו להצבת 55 דוכנים כחלק ממהלך שיפור הטיילת, אך הסכמה זו אינה מבססת רשות בלתי הדירה.

6.        עוד דחה בית המשפט את טענות המערערים לפגיעה בחופש העיסוק. הוטעם כי עיקרון חופש העיסוק אינו מוחלט ולא נועד להתיר קיומו של עסק הפועל בניגוד לחוק. אין בזכותם של המערערים לחופש עיסוק כדי לגבור על לשונם ותכליתם של חוק רישוי עסקים וחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, האוסרים עיסוק ברוכלות בשטח הטיילת המוגדר כשטח ציבורי. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי הדרישה למציאת מקום חילופי לדוכני המערערים אינה במקומה, שכן אין על העירייה כל חובה משפטית לדאוג למקום חלופי לדוכנים. בית המשפט הביע תקווה כי מעתה ואילך תוסדר חלוקת רישיונות הרוכלות ומיקום דוכני הרוכלים באילת על פי אמות מידה של הגינות ושוויון כנדרש מרשות ציבורית המחזיקה במקרקעי הציבור.

טענות הצדדים בערעור

7.        בא-כוח המערערים טען בקצרה באשר למעמדה של המדינה כתובעת ובאשר לסמכותו של בית המשפט המחוזי ליתן סעד פינוי. עם זאת התמקד עו"ד וינרוט בטענות של צדק. לטענתו, הרוכלים הובאו לטיילת על ידי העירייה על מנת להרחיק משם גורמי פשע שונים. לאורך מרבית ההליכים העירייה עמדה לצידם של הרוכלים והתנגדה לפינוי. לפיכך, לטענתו, לא ניתן לפנות בשלב זה את המערערים ללא פיצוי או מקום חלופי עבור הדוכנים. ואף ללא מתן ארכה סבירה לפינוי. הסעדים מבוססים לטענתו על חובת תום הלב. הוא הדגיש כי המערערים הסתמכו על ההבטחות שנתנו להם, וכי מדובר במקור חייהם ופרנסתם.

8.        באת כוח המינהל הדגישה כי הפינוי הינו אינטרס ציבורי וכי ההליכים בעניין מתנהלים מזה עשר שנים. הדוכנים, לטענתה, פוגעים בסדר הציבורי ובבטיחות הציבור. כך למשל, לטענתה, רכב הצלה אינו יכול לעבור בטיילת בשל הדוכנים המוצבים במקום. עוד טענה כי יש להעביר מסר ציבורי בעניין שכן ישנם סוחרים נוספים הפועלים שלא כדין.

           בא-כוח המשיבות 2-3 טען כי אכלוסו של מגרש מס' 40 ברוכלים ממתין לפינויים של המערערים מהטיילת וזאת בהתאם לקביעת ועדת הערר לתכנון ובנייה. רוכלים שכבר התפנו ומצויים במצב קשה מזה של המערערים אינם יכולים להתחיל את עבודתם עד שתפונה הטיילת. הותרתם של המערערים בטיילת, לטענתו, נעשית על חשבון אנשים אחרים ופוגעת בעיקרון השוויון.          

דיון והכרעה

9.        בית המשפט המחוזי פתח את פסק דינו בתיאור לפיו "הטיילת הפסטורלית באילת מאכלסת בתי מלון מפוארים, מסעדות, בתי קפה ודוכני רוכלים. מדובר בדוכנים אימתניים, המוצבים משני עברי הטיילת ומאלצים את ההולכים בה לפלס דרכם בנתיב הצר שהותירו ביניהם, במקום ליהנות מאוויר הים ומהנוף הנפרש אל עבר הרי אדום. הדוכנים מהווים מוקד לסכסוך ארוך ורב שנים, אשר נדון בערכאות ועד כה לא הגיע לסיומו".

           נקודת המוצא לדיוננו היא העובדה כי הפעלת הדוכנים של המערערים בטיילת הצפונית באילת אינה חוקית. זו היתה קביעתו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו הראשון שאושר על ידי בית משפט זה בעניין בן גור. המסקנה המתבקשת מכך, כפי שציין בית משפט זה בעניין בן גור, היא כי על המערערים לפנות את שטח הטיילת. אף בא-כוחם של המערערים טען חלושות לעניין עצם הפינוי, ולמעשה נראה כי מסקנה מוגמרת היא היום כי על המערערים לפנות את הדוכנים מהטיילת.